לכידתם של פדופילים שוב ושוב מעלים את הוויכוח על הצורך במאגר ציבורי, שבו יפורסמו שמות עברייני המין המורשעים שחיים בינינו. המתנגדים סוברים כי “העבריינים לא יוכלו להשתקם,” אבל מה הסיבה האמיתית?
השאלה אם למסור מידע על עבריין מין ‘ששילם את חובו’ וחזר לגור בקהילה העסיקה גם את חברי הכנסת וממשיכה להעסיק אותם, בכנסת ה־17 ניסה ח”כ לשעבר אלי אפללו ליזום הקמת מאגר מידע על פדופילים. בנוסף, הוא הציע שעברייני מין יקבלו טיפול תרופתי למניעת הדחף המיני. אולם הצעה זו לא אושרה. ח”כ עודד פורר הציעה הצעה דומה, שלפיה, המידע במאגר ינוהל על ידי מנהל בתי המשפט ויהיה פתוח לעיון הציבור. במאגר יופיעו שמותיהם של עבריינים שהורשעו בפדופיליה, מלבד כאלה שמטופלים בטיפול תרופתי וכאלו שהורשעו פעם אחת וחלפו שבע שנים מאז אותה הרשעה. ההצעה עלתה לדיון בוועדת השרים, אך זו דחתה את הדיון בעניינה. ושוב לאחרונה הגישו כמה חברי כנסת הצעה דומה ולא זז דבר.
הצעות החוק שמתגלגלים עשרות שנים בכנסת ללא סוף
“יש ויכוחים והתנגדות של משרד המשפטים, בעיקר סביב הטענה שלא יתאפשר לעבריינים לבנות חיים מחדש ולהשתקם”, מספר ח”כ פורר. “בסוף הרי מבינים שהסיפור הזה חוזר על עצמו. אם פדופיל שהורשע לא יטפל בבעיה, הוא ימצא עצמו שוב עובר את אותה עבירה. אם יש מישהו שמסתובב בין הילדים, ראוי שהציבור ידע על כך ויוכל להתגונן מפניו”.
לדברי ח”כ פורר, הוא נדרש להצעת החוק לאחר פנייה שהגיעה אליו. “סיפרו לי על גן ילדים שבו אחד האבות הוא פדופיל מורשע”, הוא אומר. “יש מקום להקים מאגר כזה, ואני מקווה שיתחיל תהליך חקיקה בנושא”.
“גישת ‘יהיה בסדר'”
לפי דו”ח שערכה הכנסת ב־2010 עולה כי מדי שנה מורשעים בממוצע כ־100 עבריינים בעבירות מין בקטינים מתחת לגיל 13, כאשר אין קרבה משפחתית בינם לבין הקורבן או שהזיקה בינם אינה ידועה. בעניין זה ראוי לעשות הבחנה בין פדופיליה, הפרעה פסיכולוגית־מינית שמשמעותה משיכה מינית לילדים, לבין עבריין מין שמנצל ילדים מינית והוא אינו בהכרח פדופיל.
על פי החוק, יחידת צור של שירות בתי הסוהר אמורה לפקח אחרי עברייני מין, ובהם פדופילים, שהשתחררו מבתי הסוהר והוגדרו כבעלי מסוכנות בדרגה בינונית ומעלה. נכון לסוף שנת 2015, עמד מספרם על 1,049 איש. תנאי הפיקוח נקבעים על פי סוג העבירה שבה הורשע עבריין המין וכוללים הרחקה ממקומות שבהם נמצאים ילדים, ואף איסור על השימוש בטלפונים ניידים או מחשב. תוקף צו הפיקוח הוא עד חמש שנים.
“אחרי פרק הזמן הזה תם הפיקוח וזהו, הם יכולים לעשות מה שהם רוצים”, מבהיר אלירן מלכי, עיתונאי ובעל הבלוג “פרוקטובלוג”, שמפרסם מאגר שמות ותמונות של פדופילים מורשעים. “פדופיליה היא מחלה נפשית שאין לה ריפוי, אי אפשר לקחת כדור ולרפא אותה. הסירוס הכימי מוצע כפתרון, אבל אין מספיק מחקרים על יעילותו, וגם אם הוא מפחית את הסיכון, מדינת ישראל לא מוכנה לממן את הטיפול”.
אבי דוביצקי, בעד או נגד מרשם עברייני מין פתוח לציבור?
“שמעתי שתי טענות מרכזיות נגד מרשם כזה. הראשונה טוענת לזכות לפרטיות: אם ביצעתי עבירה ושילמתי את חובי לחברה כשישבתי בכלא, אי אפשר להמשיך לרדוף את העבריין לכל החיים. אבל פדופיל הוא חולה במחלה, והישיבה בכלא לא ריפאה את מחלתו. צריך להשגיח עליו ובמקביל להזהיר את הציבור מפניו. הטענה השנייה היא שאם השמות של העבריינים יהיו חשופים, אנשים יתנכלו להם, ירביצו להם. לדעתי, זו לא יותר מהתחמקות של המדינה. מה עדיף? שכמה מטומטמים ירביצו לפדופיל או שהוא ימשיך לאנוס ילדים, להרוס להם את החיים ולשנות את עולמם מקצה לקצה?”.
ויש עוד טענות נגד חשיפת שמותיהם של הפדופילים המורשעים. “האנשים האלה צריכים טיפול”, אומרת עו”ד נוגה ויזל, מומחית לייצוג חשודים בעבירות מין. “אם נפרסם את שמם, נשים עליהם אות קין לכל החיים, וזה יפגע בתהליך הטיפולי שלהם ולא יאפשר להם למצוא עבודה ולהשתקם. למה להרוס אותם? המטרה של המדינה היא שהם שלא יבצעו את העבירות הללו שוב”.
ומה בדבר ההורים שחוששים שהילדים שלהם נמצאים בקרבת מי שכבר ביצע עבירה, ולפי כל המחקרים מועד לבצע אותה שוב?
“אי אפשר להוציא אותם להורג, נכון? ואי אפשר לשים אותם בכלובים אחרי שהם ריצו את העונש שלהם. אם כך, המטרה היא שהם לא יפגעו שוב. אבל זו אחריות של המדינה לדאוג לכך שיהיו מטופלים כדי שלא ייכנסו ויצאו מבתי הסוהר. אם עבריין פגע שוב, סימן שהוא לא טופל כמו שצריך”.
בצד הבטוח
ברחבי העולם מתייחסים באופן שונה לשאלת פרסום שמם של פדופילים. בארצות הברית, למשל, ישנו מאגר ציבורי שבו כולם יכולים לבדוק אילו עברייני מין מתגוררים ברדיוס הקרוב לביתם. על פי החוק, באתר מפורסמים שמם של העבריינים, תיאור פיזי שלהם, כתובתם, מהות העבירה שביצעו וגם קישור לקצין המבחן שלהם.
בבריטניה מחויבים מי שהורשעו בעבירות מין חמורות להירשם במרשם עברייני מין ועבריינים אלימים. החוק מסמיך את בית המשפט להטיל חובת מסירת פרטים גם על הוריהם של עברייני מין קטינים. כמו כן, המשטרה רשאית למסור מידע על עברייני המין לקבוצות מסוימות של אנשים, ובהם מי שעובדים עם ילדים, מעסיקים ובעלי בתים.
החקיקה בקנדה לא מסדירה את הדיווח לקהילה, ועם זאת בחלק מהמחוזות מתירה המשטרה למסור מידע לציבור על שחרור עברייני מין שמוגדרים כמסוכנים לציבור בדרך של הודעה פומבית באמצעי התקשורת, הכוללת את שמו של העבריין, תמונתו ומידע נוסף עליו. ומה אומרים מי שאמונים על רווחתם של הילדים? באופן מפתיע, המועצה לשלום הילד מתנגדת לפתרון של הקמת מאגר מידע ציבורי. “יש במדינת ישראל מערכת חשובה וטובה של הגנה על ילדים מפני עברייני מין מורשעים”, אומרת וינדמן מהמועצה לשלום הילד. “הניסיון מהעולם מלמד שברגע שהיה מאגר מידע פתוח, העבריינים חשו נרדפים וירדו למחתרת, החליפו זהויות ומקום מגורים, ואי אפשר היה לפקח עליהם. המסוכנות שלהם עלתה, וכך שכרה של החברה יצא בהפסדה”.
אז ברוב המדינות העולם יש מרשם עבריני מין, ובישראל עדין אין, איך זה יתכן? כנראה שמביני עניין מבינים את ההשלכות הכלכליות שיש מרשם כזה במדינה קטנה כמו בישראל. ברגע שיתגלה שהשכן עברין מין יפגינו שיעזוב וכל השכונה תהיה בהיסטריה. אף אחד לא רוצה שילדים יגירו בבנין וירדו באותה המעלית על פדופיל בדרך לבית הספר. מחירי הנדל”ן יצנחו בכל מקום שיגור פדופיל וזה יפר את השקט הציבורי. סבירות גבוהה מאוד שזה מה שיתרחש ובצדק.
בינתיים נמשיך לחלום שהדברים בישראל יתנהלו כמו במדינה מודרנית היכן שאין תג מחיר על בטחון ילדים.
מה עושים ולא עושים שיש חשש לפגיעה בילדיכם דרך האינטרנט?
מאחר והפעילות של דוביצקי ו “נתפסו על חם” עוסק רק במרחב הוירטואלי ההמלצות שינתנו הם נוגעים לתחום האינטרנט, בכל חשד לפגיעה ע”י מורה או קרוב משפחה או אדם זר יש לפנות למשטרה עם כל הראיות שיש בידיכם.
1. ברגע שקיים חשש כי “פדופיל” התכתב עם אחד מילדיכם הדבר הראשון הוא לא להכנס לפניקה. פניקה גורמת לנו לעשות שגיאות ולשבש את האפשרות להגיע לעברין.
תזכורו שהסיכוי לתפוס את העברין הוא נמוך וכל שגיאה שתעשו תפחית את הסיכוי לתפוס את העברין.
א. לשמר את הראיות. צלמו את כל ההתכתבויות שמצאתם בטלפון של הילד בדרך של טלפון נוסף שיש ברשותכם. תראו כיצד אתם נכנסים לאפליקציה מהמסך הראשי ותצלמו את כל השיחות כולל התמונות שיכלו לראות את הכל. אסור להסתפק בצילום מסך של שיחות, מסתבר שיש דרכים לזייף התכתבויות ולכן צילום וידיאו הוא חובה!
ב. לא לאיים על החשוד שאתם הולכים למשטרה, באותו רגע החשוד יכול לזרוק את הטלפון שלו לכנרת וזה יתן אחלה סיבה למשטרה לסגור את התיק. (הם יחפשו כל סיבה לסגור את התיק מאשר לחקור)
ג. לא לגרום לחשוד לחשוב שהוא מדבר עם אדם מבוגר, דבר כזה פשוט יבריח אותו לילד או ילדה אחרים.
ד. האם האדם שאתם חשודים בו ידע את הגיל של הילד או הילדה איתם התכתבו? כל עוד זה לא עולה באופן ברור מההתכתבות, עדין לא בוצע עבירה. למשל, ילדים נוהגים לציין גיל מבוגר מהאמיתי על מנת לעמוד בתנאי הסף של פתיחת החשבון באינסטגרם שהוא 13 שנים.
ה. במידה ולא נאמר מפורשות הגיל בשיחה אפשר להמשיך להתכתב עם חשוד ולומר לו את הגיל, למשל: “אני בן 5 בכיתה א.”
ו. במידה והחשוד ימשיך להתכתב והשיחה תעבור לפסיים מיניים אז בוצע עבירה והחומר בשל להעביר לבדיקה משטרתית. זכרו! זו לא עבירה להתכתב עם ילד או ילדה בישראל, והחשוד יכול להזמין אותם למפגש פנים מול פנים וגם זו לא עבירה, כל עוד אין שייח מיני, (או משלוח תמונות עם תוכן מיני) , לא בוצע עבירה.
ז. הורה שאיננו מיומן בהתכתבות עם חשוד ולא יודע איך לדובב החשוד עדיף שיפנה למומחה שמבין כיצד לעשות זאת. מדובר באומנות של ממש ולא כל אחד יכול לעשות את זה. אבי דוביצקי ישמח לעזור.
ח. יש הורים שרצים ישר למשטרה מבלי לבדוק את הדברים שהוזכרו לעיל והמשטרה תגיד להם, על תדבר איתו, תחסמו אותו, וישחררו אתכם הביתה. סביר להניח שלא תשמעו מהם יותר. לכן חשוב להביא להם את הכל על מגש של כסף כולל כמה שיותר פרטים על אותו חשוד. במידה ואפשר לבקש מהחשוד לדבר בואטסאפ (בדרך זו תשיגו מספר טלפון) תעשו זאת. כל עוד החשוד יוזם את השיח המינית זה נופל תחת אחריותו, ולכן חשוב שאתם לא תיזום אותו.
ט. למשטרה יש את האפשרות לקבל פרטים מרשתות החברתיו על משתמשים שהם חשודים בביצוע עבירות כנגד ילדים. הדבר לוקח זמן ולא תמיד ימצאו את זהות החשוד, ולכן חשוב שאתם תנסו לדלות כמה שיותר מידע על החשוד.
י. פניה למוקד 105 לא תבטיח טיפול בתלונה, כך עולה מדו”ח מבקר המדינה האחרון ולכן מומלץ לפנות במקביל לתחנת משטרה קרובה, ולדאוג שכל הההוכחות יהיו בידיכם במועד הגשת התלונות.
פרסום הרשעים שעלולים לפגוע בילדים, בארה"ב.
